ניתאי צלניקר

תמיד חיפשתי מקום להתאמן ולהתפתח בו, לא רק ברמה הטכנית — דרך חיים שמשלבת מוזיקה עם תרגול יכולות גופניות, מנטליות ורוחניות. התנסיתי בכלי נגינה ובאומנויות לחימה, ותמיד הרגשתי שמשהו חסר: או שנהניתי בלי להתקדם, או שהאימון היה קשה ומרגיש חסר משמעות אמיתית. אל תופי הטאיקו נחשפתי בסרט ״המתופף״ — והתדר ששידרו מתופפי הזן היה בדיוק מה שחיפשתי כל חיי.

אחרי כמעט חמש שנות אימונים מפרכים בטאיוואן וביפן חזרתי לארץ — יחד עם מאהו, אשתי, שאותה הכרתי במסע — כדי להקים כאן קבוצה שמתאמנת באופן שתמיד חלמתי עליו.

את ההוראה מצאתי ככלי ההמשך להתפתחות שלי, ודווקא מהקצוות: ילדים בגנים ומבוגרים בדיור מוגן. הילדים לימדו אותי מנהיגות, יצירתיות, כנות ותשוקה; המבוגרים — רגישות, מודעות, סבלנות ומשמעות. מתוך זה פיתחתי שפה של מוזיקה בתנועה, שמתאימה גם למי שלא מכיר כלום וגם למי שרוצה להגיע רחוק ולנגן באופן מקצועי. ההופעות הן המקום לבחון את התיאוריה — הקהל משקף לנו את האמת חזרה — וסביב כל זה נוצרה אקדמיה אמיתית, עם יצירות מקוריות וחברויות אמת.