הגוף זז. הקצב מחבר.

למשל, כשאני בא בפעם הראשונה ללמוד טאיקו, אני יודע שאני עדיין לא יודע. לכן ברור שאני לא שופט את עצמי על זה, אלא מגיע מתוך תרגשות ללמוד, לחוות ולנסות לעשות את הכי טוב שלי

אם גם אחרי חודשיים או שנה של אימון אני ממשיך לגשת כך — אני מאפשר לעצמי להתפתח מתוך שמחה, קבלה עצמית ושאיפה מתמדת לטוב ביותר שלי.

לפעמים אנחנו לא מקבלים את הבחירות שעשינו עד הרגע הזה, וכועסים או אפילו „מענישים” את עצמנו.

למשל: „למה לא התאמנתי?”

המחשבה הזאת יכולה להיטיב איתי אם היא מניעה אותי לפעולה — למשל להחליט שבהזדמנות הבאה אתאמן, גם אם זה יהיה אימון קצר. במקרה כזה היא עוזרת לי להתקדם.

אבל אם המחשבה „למה לא התאמנתי?” מגיעה בתחילת השיעור, יוצרת הלקאה עצמית, מורידה את המוטיבציה ולא מאפשרת לי להיות נוכח — היא כבר לא משרתת אותי.

באותו רגע אני יכול לעזוב לרגע את המחשבה ולחזור לגוף: לתנועה, לנשימה, למכה, לסאונד ולקבוצה שסביבי. דרך האימון עצמו משהו משתנה — הגוף מתעורר, האנרגיה עולה, ואני נטען מחדש במוטיבציה וברצון להמשיך.

קבלה עצמית לא עומדת מול השאיפה למצוינות. להפך — היא מאפשרת לי להפסיק לבזבז אנרגיה על מה שכבר קרה, לחזור למה שקורה עכשיו, ולהביא ממנו את המקסימום שאני יכול.

היכולות שאנחנו רוכשים ומתרגלים בקורס על מנת לנגן בטאיקו משתתפות בכל הרבדים שציינו קודם, וגם בהיבטים רבים של החיים ה״רגילים״ שלנו.

ההתמדה הכרחית לכל תהליך, ובפרט כדי ליצור ולשמר שינוי חיובי.

הקבוצה ומבנה הקורס תומכים בהתמדה.

התנועה והמודעות לגוף מאפשרות בריאות והרמוניה.

המקצב מלמד אותנו להתחבר לרגע הזה ולרכב עליו.

היציאה מהמקצב היא יציאה מאיזון — או הזדמנות לביטוי ולשינוי.

התרגול החוזר של התיפוף ממקד אותנו בפעולה עצמה, משפר את היכולת שלנו להתמקד פחות במחשבות ובביקורת עצמית, ומחזיר אותנו שוב ושוב אל הגוף, אל הצליל ואל הרגע.

העוצמה, האחידות והנוכחות בנגינה הן חוויה מעצימה בפני עצמה.

והאתגרים שהסגנון הייחודי הזה מציב בפנינו הופכים לחלק מהדרך שלנו להתפתח.

הקבוצה היא סביבה בעלת מכנה משותף, שנותנת אנרגיה, מסגרת וביטחן - מחויבות להתמדה. .

בתוך הקבוצה אנחנו מתרגלים לא רק נגינה משותפת, אלא גם את היחס שלנו לאחרים ואת היחס שלנו לעצמנו כחלק מקבוצה.

עבור הרבה אנשים עצם הכניסה לקבוצה יכולה לעורר חשש — לטעות, לא להיות מספיק טובים, להיחשף או להרגיש שאנחנו מעכבים אחרים. אבל דווקא בתוך הקבוצה אנחנו מגלים שאנחנו לא לבד בתחושות האלו ושלכולם יש חששות .

ובמקביל האימון הוא גם אישי.

כל אחד מגיע עם הגוף שלו, הקצב שלו, הדפוסים שלו והאתגרים שלו. הקבוצה יוצרת מסגרת משותפת, אבל ההתפתחות מתרחשת אצל כל אחד במקום אחר.

לפעמים דווקא דרך ההבדלים בינינו אנחנו לומדים יותר — על עצמנו, על הקשבה ועל המקום שלנו בתוך השלם.

אנחנו מקבלים הרבה מראות אחד מהשני — לומדים לזהות השוואתיות, ביקורת, צורך להוכיח את עצמנו, וגם לפרגן, לתמוך ולפנות מקום לאחר.

בזמן הנגינה, כשמישהו טועה או מתבלבל, הקבוצה תמיד שם. כולנו באותה סירה, ולכן התהליך נעשה נעים יותר, תומך ומעצים.

והתוצאה הסופית — נגינה משותפת של יצירה שלמה — יוצרת תחושת משמעות, שייכות ואחווה.