ניקיטה בן-עמי

אהבתי טאיקו הרבה לפני שיצא לי לנגן. כשגיליתי שיש בישראל אקדמיה לטאיקו — לא היססתי והצטרפתי. בפעם הראשונה שראיתי את המייסדים מבצעים את קאזאן, ידעתי שיום אחד אני רוצה לעמוד איתם על הבמה הזאת.

מה שהתחיל כהערצה הפך לחלום, ועם הרבה אימון — למציאות: היום אני גאה לבצע את קאזאן עם ההרכב המקצועי, וזוכה גם ללמד.

אחת השמחות הגדולות בהוראה היא לחלוק את הטאיקו עם אנשים ולראות אותם מפתיעים את עצמם — כי אני מכירה את התחושה הזאת. טאיקו הוא מאתגר, אבל זה מקום שבו מאמץ חשוב יותר משלמות: להגיע, לתת את המקסימום, להמשיך — ויום אחד לגלות שאתם מסוגלים למשהו שלא האמנתם שתוכלו.